חורש ברזל — מישעיהו עד ג'בטה/קלואד

שבוע שעבר, בפרשת ויקהל, יגאל פירט את עניין בניית המשכן — כל הטכנולוגיה האנושית, הזהב והכסף והתכלת, נרתמת לעבודת השם. בצלאל ואהליאב וכל העוסקים במלאכה שמים את כל הכישרון שלהם בשירות משהו גדול מהם.

השבוע בהפטרה, ישעיהו הנביא לוקח את אותו נושא — ונותן לו טוויסט קצת פחות מחמיא:

חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם־רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא־שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף׃ חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתׇאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת׃

ברזל, פחם, מחוגה, מקצועות — פיסגת הטכנולוגיה של העולם העתיק. והתוצר? “כתבנית איש” — פסל.

ואז ישעיהו מוסיף את העוקץ:

חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ עַל־חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף־יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר׃ וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יסגוד יִסְגׇּד־לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה׃

חצי מהעץ — לתנור. לבשל, להתחמם, לחיות. והחצי השני? “הצילני כי אלי אתה.” אותו בול עץ.

הבן אדם, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת שלו, עדיין יוצא קצת דיביל — סוגד לחתיכת עץ שהוא עצמו גילף.

והיום?

אל מתוך המכונה — הרעיון שלא מת

ב-1999 יצא משחק שממש אהבתי — Deus Ex. משחק GOTY של אותה שנה, ובצדק. העולם שלו היה פתוח ועשיר בצורה שלא הכרתי קודם — אפשר היה לפתור כל משימה בעשר דרכים שונות, ואפילו הסוף של המשחק השתנה לפי הבחירות שלקחת לאורך הדרך. בעולם של Deus Ex, ננוטכנולוגיה ובינה מלאכותית טשטשו את הגבול בין אדם למכונה, והשחקן צריך להחליט מי באמת שולט — האדם או היצירה שלו.

השם עצמו — Deus Ex Machina, “אל מתוך המכונה” — הוא מה שתפס אותי. המושג מגיע מהמחזות היוונים העתיקים: כשהעלילה הסתבכה מעבר לפתרון, היו מורידים שחקן שמגלם אל באמצעות מנוף מכני לבמה, והוא היה פותר הכל בקסם. פתרון זול, קצת עצלני — אבל הקהל אהב את זה.

אני לא מומחה למקורות הלטיניים, אבל החיבור שעשיתי בראש הוא פשוט: האדם בונה מכונה, ואז ממליך אותה. הופך את יצירת כפיו למשהו שגדול ממנו. בדיוק מה שישעיהו תיאר עם חתיכת העץ — רק שעכשיו זה לא בול עץ, ולא דמות על במה יוונית.

מלך הגבעה של 2025

כולם רצים היום, כמעט כאחוזי אמוק, לכיוון הבינה המלאכותית. כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה — וגם לא צריך. הכלים האלה חזקים, שימושיים, ומרשימים.

אבל קצת קשה לפעמים לא לשכוח שזה רק כלי.

הבעיה היא החיקוי. כל המודלים האלה בנויים על בסיס של התנהגות אנושית — טקסטים שאנשים כתבו, שיחות שאנשים ניהלו, בדיחות שאנשים סיפרו. וכשהכלי מחזיר לך את זה בחזרה, זה מתעתע. זה מרגיש אנושי. לפני כמה דקות טלי שאלה אותי למה אני צוחק. הסתבר שזה ממשהו שקלואד כתב לי תוך כדי עבודה על הפוסט הזה. בדיוק — הפוסט הזה על לא לסגוד למכונה נכתב בעזרת מכונה, ואני צוחק מהבדיחות שלה.

ישעיהו היה מרים גבה.

אותו כרטיס מסך שמגיש לך המלצות בנטפליקס בלילה, מסנן לך ספאם בבוקר, ובצהריים “כותב” לך פוסט בבלוג. חצי העץ לתנור, חצי ל… מה בעצם?

ישעיהו צוחק אחרון

ישעיהו ראה את הדפוס לפני 2700 שנה. ברזל, עץ, או סיליקון — החומר משתנה, הטעות אותה טעות: לבנות משהו מבריק ולשכוח מי בנה את מי.

אבל ישעיהו לא היה פסימיסט. הוא לגלג דווקא כי הוא האמין שאפשר אחרת. שהבן אדם יכול להשתמש בכלים בלי לכרוע ברך בפניהם.

אז כן, אני כותב את הפוסט הזה בעזרת בינה מלאכותית, ולפעמים אפילו צוחק ממה שהיא כותבת. אבל אני עדיין יודע מי מחזיק את המקלדת.

לפחות אני חושב שאני יודע. ונקווה שאצליח להמשיך לזכור את זה.